החלטה בתיק ת"א 20667-01-13

לאחר שעיינתי היטב בבקשת הנתבעת מיום 31.1.13 (למחיקת התביעה על הסף בנימוק לפיו "מדובר בתביעה מוקדמת" ולחילופין לדחיית דיון בה ללא מועד ולמתן ארכת התגוננות), בתגובת התובעים מיום 25.2.13 (בה מתנגדים לבקשה) ובתשובת הנתבעת (בה חוזרת על עמדתה ובקשתה), מצאתי לדחות את הבקשה.

עמדתה של הנתבעת לא ברורה ומעוררת אי-נוחות: מחד, טוענת הנתבעת בפה מלא ובהדגשה, כי לפסה"ד הנזכר בתביעה (פסה"ד מיום 12.8.12 של ביהמ"ש המחוזי בת"א ב.א. 2464/04 שבו התקבלה תביעה קודמת/אחרת של מאות "ילדי טהרן" נגד המדינה - להלן: " פסה"ד") אין כל רלוונטיות ונפקות לתביעה שבנדון, ואין בו, וגם לא בתוצאות הערעור והערעור שכנגד שהוגשו עליו לפני ביהמ"ש העליון, יהיו אשר יהיו התוצאות, כדי לחייב את הנתבעת כלפי התובעים בתביעה שבנדון או כדי להקים להם עילת תביעה או חבות כלשהי, ומאידך, מבקשת הנתבעת לקבוע שיש להמתין לתוצאות הערעורים הנ"ל על פסה"ד ולמחוק התביעה "בהיעדר עילה" למעשה, ולמצער, להשהות את הדיון בתביעה שבנדון עד לתוצאות הערעורים הנ"ל בביהמ"ש העליון. עמדה זו אינה סבירה ואיני מקבלה. אם, אכן, לשיטת הנתבעת, פסה"ד אינו רלוונטי, אין להמתין ולראות מה יעלו הערעורים עליו.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם עילתה של התביעה שבנדון היא פסה"ד או העובדות והנסיבות שלגביהן ניתן פסה"ד. התובעים, בתגובתם על הבקשה, טוענים כי "עילת התביעה אינה פסק הדין אלא עובדות מקרה ילדי טהרן והסכם השילומים", ואילו הנתבעת, בתשובתה לתגובה, טוענת כי לשון כתב התביעה מובילה למסקנה שעילת התביעה היא פסה"ד עצמו. אני מעדיף את עמדת התובעים על פני זו של הנתבעת. קריאת כתב התביעה מעלה, אמנם, ניסיון ברור ליצור זיקה עניינית בין פסה"ד לבין התביעה והתובעים, אך בכתב התביעה מודגש ומובהר כי זכאותם הנטענת של התובעים כלפי הנתבעת מעוגנת בעובדות ובטענות הקשורות להסכם השילומים בין ממשלת ישראל לבין ממשלת גרמניה ובינם לבין איגוד התביעות היהודיות (סעיף 10 לכתב התביעה), ולא נטען כי רק בשל כך שניתן פסה"ד ובשל האופן בו נוסח החלק האופרטיבי בפסה"ד על הנתבעת לשלם לתובעים, כאילו היו הם עצמם חלק מהתובעים בתביעה במסגרתה ניתן פסה"ד (ויוזכר כי התביעה לא התנהלה שם בסופו של דבר בתביעה ייצוגית). נראה כי התובעים מכוונים דבריהם להיבטים דיוניים של "מעשה בית דין", שמן הסתם עוד יילובנו, ואינם צריכים להכרעתי בבקשה שלפניי.

מן הדברים שפורטו בפסקה האחרונה ברור גם, כי אין כל צורך להכריע בטענת הנתבעת לגבי הסיוג שביהמ"ש המחוזי סייג את תחולת פסה"ד (בהחלטתו מיום 9.12.12) - סיוג לפיו "פסה"ד הוא רק לגבי המתדיינים בבית המשפט ולא כלל ילדי טהרן". למעלה מן הצורך יצוין, כי לא הוברר מכוח איזו פרצדורה ניתנה אותה החלטה מבהירה.

בנוסף, סבורני שיש טעם לפגם בעמדת הנתבעת, המבקשת למנוע ולמצער להשהות את בירור התביעה שבנדון, בשים לב לעמדתה (שגובתה כנראה גם בהחלטה נוספת של ביהמ"ש המחוזי מיום 20.2.13, החלטה לפיה הזכות שלפיצוי שנפסקה בפסה"ד היא אישית ואינה ניתנת להורשה), עמדה לפיה, בכל מקרה, זכות הפיצוי (שהנתבעת כופרת בקיומה) היא אישית, ולכן במות התובע המשתייך לקבוצת "ילדי טהרן" פטורה הנתבעת מלשלם פיצוי ליורשיו החוקיים. סבורני שלא ראוי להחזיק בעמדה כזו, ובו בזמן לבקש להשהות את ההליכים המשפטיים, כאשר התובעים הם כבר היום מבוגרים מאוד וכאשר כל יום שחולף מקטין (לשיטת הנתבעת) את הסיכוי שיזכו התובעים לפיצוי בעודם בחיים, וזה המקום לאחל לכל התובעים אריכות ימים.

לסיכום

בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף - נדחית.

בקשת הנתבעת לדחות את הדיון בתביעה ללא מועד - נדחית.

הנתבעת תגיש לתיק כתב הגנה בתוך 30 יום מהיום (לקחתי בחשבון גם את הצורך להאיץ הליכים, ולא להשהותם, כמפורט לעיל, וכן לקחתי בחשבון כי הנתבעת ממילא בקיאה היטב בכל העובדות והדרוש לשם הכנת כתב הגנה, שכן ניהלה ומנהלת במקביל הליך דומה מאוד, מול קבוצת תובעים גדולה הרבה יותר).

משהתובעים לא ביקשו זאת בתגובתם לבקשה, לא אחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות ההליך.

החלטתי תישלח, בדואר רשום, לב"כ שני הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ג, 09 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: